הרפלקסולוגיה כטכניקה לטיפול הוליסטי מבקשת להתמודד עם נושאים שונים ברמות שונות של האדם גוף – נפש – רוח .
מטופלים שונים מגיעים עם נושאים שונים. יש המגיעים עם מכאובים פיזיים (גוף), יש המגיעים עם מכאובים רגשיים (נפש) ויש המגיעים עם מכאובים רוחניים (רוח)
המשותף לכולם, היא העובדה כי הנפש היא איבר החישה של אותו כאב ומצוקה .
הגוף והרוח אינם חשים, אלא בעזרת "האיבר" הנקרא נפש.
כשאנו מטפלים במצוקה כלשהי , למעשה הנפש היא זו שחשה הקלה. (או חלילה ההיפך?)
כשאנו מטפלים דרך הגוף אנו נוגעים בנפש וגם ברוח. המקום והתמונה הנפשית עוברים שינוי כלשהו ( לטוב ולרע ).
"הפסיכורפלקסולוגיה " היא למעשה רפלקסולוגיה לנפש .
כשאנו קשובים לתאור כאב המטופל, ברובד הפיזי, קל יחסית לערוך "תוכנית עבודה". (מערכות ואיברים מתאימים שאיתם נעבוד…)
לעומת זאת, ככל שהנושא שהמטופל מביא נעשה מופשט יותר, גם "תוכנית העבודה" נעשית מורכבת יותר.
הרובד הפיזי, כולל בתוכו בעיקר מכאובים של הגוף – כאב כתפיים, בטן, עכול, רגליים וכו
הרובד הנפשי, כולל בתוכו נושאים רגשיים – נפשיים, מנטליים והתנהגותיים. כמו – רגשות דיכאון, חרדה, קשיי למידה, קשיי החלטה, רכוז, יחסים וכד.
בד"כ יש לנו תשובות לסימפטומים שכאלו. אך אצל כל אדם, הסיבות שונות, המקור לסימפטום שונה, מאוד שונה וזה בהחלט משמעותי.
מכאן גם המורכבות והצורך להבין כיצד הנפש פועלת, שלא לדבר על הרוח.
כשאנו מגיעים לרובד הרוחני, המורכבות גדלה שבעתיים. ההגדרה ל"רוח" אינה חד משמעית. הייתי מציעה לכלול ( לצורך הדיון ) ברובד זה נושאים כגון – מערכת אמונות, שביעות רצון מהחיים, הזנה רוחנית ותרבותית ( קריאה, מדיטציה, לימודים והתפתחות אישית וכד.. ) ערכים, קבלה עצמית והיחסים שלנו עם עצמינו ועם העולם, יכולת לפעול מתוך פרספקטיבה רחבה של התבוננות, יכולת ראיית והבנת "רוח הדברים", ועוד.
אפשר לאמר שמרבית המטופלים מגיעים לטיפול רפלקסולוגי, בעקבות מכאובים פיזיים, (לפחות בתחילת התהליך ). חלק קטן מגיע בעקבות מכאובים רגשיים ומיעוט קטן ביותר, בעקבות מכאובים רוחניים.
האם רמות הגוף, הנפש והרוח, הן רמות בפני עצמן? היש קשר כלשהו ביניהן? איזה קשר?
השאלה הזו פותחת דיון רחב מאוד. אין בכוונתי לפתח זאת כאן. אך אולי בכל זאת לומר משהו.
הרובדים כולם שזורים, כרוכים ומתפקדים באינטראקציה ובסימביוזה שאינה ניתנת להפרדה. (לפחות מבחינה תפקודית..) רק בהתבוננות נוכל לראות שיש יריעות שונות המרכיבות את השלם – כמו בד (רובד , רוב-בד, בד- סיפור, כמו הרבה סיפורים ), אם נפריד את החוטים, אין קיום לבד. (לאדם). אך בהתבוננות מקרוב, נוכל לראות את חוטי השתי והערב (את הרבדים), את התפרים, הצבעים וכו..
פעולת הרבדים (גוף, נפש, רוח ) מתרחשת בזרימה ובהתאמה מלאים. הם מזינים וניזונים זה מזה, בינם לבין עצמם ואנו בתוכם והם בתוכינו ובלעדינו אינם ואיננו בלעדם.
ישנה מעין זרימה מעגלית , ללא סוף וללא התחלה .
החלוקה לרבדים נעשית לצורך הגדרה והתבוננות, אך בפועל אין גוף ללא נפש ואין נפש ללא גוף וכמובן שאין גוף (חי) ללא רוח ( רוח חיים ).
לכל אדם תיאור מאוד סובייקטיבי לכאבו. מגרנה תוכל להיות מתוארת אצל האחד ככאב דוקר, אצל האחר כאב לוחץ, אצל האחר כדפיקות פטיש וכן הלאה. אלו תיאורים שהנפש מציעה, כדי לאמר מה עומד מאחורי הכאב בגוף, עם האיפיון המאוד אישי של אותה הנפש. אחרת, ללא התיאור האישי, נפשי – רגשי, כל המגרנות היו אותו הדבר ולא היה צורך להתייחס אישית לכל אחד. זה יותר מתאים לראייה חומרית, קונבנציונלית. הראייה ההוליסטית, מנסה לפחות, לראות את האדם שכואב ולא את הכאב בנפרד מהאדם.
אם אנו חושבים "פסיכורפלקסולוגית", אזי נשאל את המטופל לגבי רגשותיו.
השאלה – איך אתה מרגיש בזמן הכאב? יכולה להענות באופנים שונים ומגוונים. למשל – חוסר אונים, פחד, עצב, רצון להעלם או למות ועוד.
אם כך נאמר שהרובד הפיזי מגדיר את המקום של הכאב (הסימפטום) והרובד הנפשי (רגשי) מגדיר את האופי האישי – תחושתי – רגשי של הכאב.
כעת נותר המקום ה"רוחני" יותר, שגם אליו יש להפנות שאלות כדי "לבודדו ".
שאלה כגון – כשכואב לך הראש (גוף ), אתה מרגיש פוחד ( נפש ), מה זה עושה לך? לאן זה לוקח אותך? אילו הבנות יש לך? וכו (רוח), יאפשרו לראות מה מתרחש מבחינה רוחנית (מערכת האמונות שיושבת בבסיס הכאב וכו ). התשובות עשויות להיות כמו למשל – אני לבד בעולם הזה. או למשל – אין צדק בעולם, מה עשיתי רע? ( שכר ועונש ). או למשל – אסור להיות טוב כל כך, אחרי זה מוצצים ממך את כל האנרגיה ואתה סובל. (הם אשמים, בגלל שהם נצלו אותי! זה לא אני!).
לעיתים אדם יוכל לענות רק על שאלות ברובד הפיזי, לעיתים רק רוחני וכו. לעניות דעתי אין צורך ללחוץ לקבלת תשובות. יש חשיבות משמעותית ביותר לקצב ולהתארגנות של המטופל. אין לאף מטפל מונופול על מה ומתי נכון ולאן. את המונופול הזה יש רק למטופל .
אפשר לנסות קצת ואם נתקלים בהתנגדות או אי הבנה של השפה שבה אנו מדברים אזי יש להרפות. (בעיקר למטפלים ללא הכשרה פסיכו-תרפויטית כלשהי.)
כעת, הייתי רוצה לאמר משהו בייחס לטיפול הפסיכורפלקסולוגי בפועל.
כשהכאב מצומצם לתיאורים פיזיים בלבד, אזי הטיפול יחסית פשוט, כפי שצוין בתחילה (כוונתי לבחירת המערכות והאיברים שאיתן נעבוד). לעיתים זה משולב בתיאורים רגשיים קלים, כמו כואב לי הראש וזה מלחיץ אותי, אני נכנס למתח כי אני לא יכול לא לעבוד.
מה קורה כשמישהו מגיע ומבקש עזרה בנושאים כמו – אני לא מחובר לעצמי? או – אני לא מרוצה מחיי או מיחסיי עם? אני חרד וכו. איך נתרגם זאת לגוף? איפה יש בגוף יחסים? איפה בגוף שביעות רצון מהחיים? היכן שוכנת חרדה? איפה לא? איפה בגוף החיבור לעצמינו?
אצל כולם זה באותו מקום?
כאן למעשה מתחילה אומנות הטיפול הפסיכורפלקסולוגי .
ההנחה הראשונית היא שאין תשובה אחת חד משמעית. יש הנחות, יש דיון תמידי שצריך להתקיים בעולמו של המטפל. בדיקה חוזרת ונשנית של ההנחות שאיתן המטפל עובד. יש סכנה בהתקבעות ובסטגנציה מחשבתית. היא מטשטשת את היחוד של כל אדם, את המורכבות וההשתנות שהמטופל עובר, את ההשתנות בחוויה הפנימית שלנו. אדם הוא כמו טביעת אצבע. באצבע שגדלה ומשתנה, הטביעה היא אחת ויחידה ואין שני לה, אך האצבע עשויה להיות דומה לאצבע אחרת.
אין שני אנשים הזהים בגופם או ברוחם או בנפשם ולכן הטיפול בהכרח צריך להשתנות מהאחד לאחר. מבחינתי, לא נכון לטפל זהה בקבוצה כזו או אחרת הרי בכך יחודה של הראייה ההוליסטית, הלא כן?
דברים אלו מובילים לכך שכל הגדרה רגשית לכאב פיזי, צריכה לעורר שאלות, כדי לדעת היכן ממוקם הכאב שיושב בבסיס הסימפטום.
מאוד יתכן שהתשובה שנקבל בעבור מטופל אחד לא תהיה תשובה מתאימה לאחר.
מהקליניקה:
מטופל שהגיע בעקבות צוואר תפוס, כרוני, קיבל כל מה שאפשר מבחינה מקצועית, אך הצאוור המשיך לאמר בעקשנות – יש כאב ואתם מפספסים! למרות שעל פניו זה לא סיפור גדול. גם הרפואה, השיאצו, הרפלקסולוגיה, העיסוי ועוד, לא סיפקו את אותו המקום שמבקש ביטוי ומענה. בשיחה ובשאלות ששאלתי ביחס לרגשותיו בזמן הכאב, היתה הגדרה שתפסה את תשומת ליבי באופן מיוחד – "אני מרגיש חוסר אונים וידיי כבולות …" משום מה זה נאמר אחרת משאר ההגדרות הרגשיות שעלו בשיחה.
החלטתי לתת לכך משקל גדול בעבודתי. טיפול (פסיכו)רפלקסולוגי באיזורי מפרקי הקרסוליים (ביחס לחוסר האונים, תחושת ה"כבול" ובהקבלה למפרקי כפות הידיים) וכן, בסיגמנט חגורת הכתפיים (כמקבילה לשורשי כפות הידיים ) וכן עיסיתי את כפות ושורשי כפות הידיים לאורך זמן במסגרת הטיפול. זה הציף המון סיפורים תוך כדי העבודה. כנראה שסיפורים כואבים אלו יכלו להתפרק רק דרך המגע עם שורשי כפות הידיים וייצוגיהם ברגליים. התוצאות היו מדהימות לכל הדיעות ובעיקר לאורך זמן רב ( שלוש שנים ועדיין) הסיבות והרקע הם מורכבים ואין אפשרות לפתח את השיחה עליהם במסגרת זו. אך אני מאמינה שדברים אלו יחדדו את הנקודה ש – הסיבות להתעוררות כאב כלשהו, הן שונות מאדם לאדם והן אינן מצויות ב"ספר" או בתיאוריה, אלא אצל האדם עצמו. כמובן שחשובה התיאוריה וה"ספר" אך אלו יספקו עקרונות ודרך ולא תשובות למקרים ספציפיים. אם מחר יבוא אליכם אדם עם כאבי צוואר ותטפלו בשורשי כפות הידיים, יש סיכוי גדול מאוד שזה לא יעבוד…
כותבת המאמר, שולמית ניסימוב, מטפלת רב תחומית.
למידע נוסף עברו לעמוד לימודי רפלקסולוגיה >>